טפסים ומידע

 
 
 
 

הזדמנות גורלית
דף הבית >> ארכיון פרשת השבוע >> הזדמנות גורלית

  מאת: הרב אב"י זכריש

במגילת רות מסופר אודות אלימלך, נעמי ובניהם שעזבו את ארץ ישראל וירדו לגור במואב. הענישם ה' ואלימלך נפטר. לאחמ"כ נשאו הבנים את ערפה ורות, בנות אצולה מואביות. גם הבנים נענשו ונלקחו טרם עת בעודם צעירים וללא שזכו לילדים שייוולדו להם.

נעמי, אם הבנים שנותרה שכולה גלמודה ובודדה מבעלה ושני ילדיה, החליטה לשום פעמיה חזרה לבית לחם שבארץ ישראל.

אלא, שמחשבותיה ותוכניותיה לשוב לארץ ישראל לבד, נתקלו ברצונם העז של שני כלותיה להתלוות אליה בדרכה חזרה אל עם ישראל היושב בציון.

- - - "וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה" [רות פרק א' פסוק ז']

דרשו חכמינו ז"ל, שלמרות שיום יציאתן ממואב היה יום טוב, הן עברו על איסור יציאה חוץ לתחום אלפיים אמה מן העיר, על מנת להתלוות לנעמי וללמוד עמה הלכות גירות. יתירה מכך, אף יחפה וללא נעליים הלכה נעמי את הדרך הארוכה שמשדי מואב לבית לחם.

עלינו להתבונן, על מה היה החיפזון וההזדרזות הגדולים של נעמי לצאת משדי מואב בעצם החג, ולמרות היותה יחפה לא מנעלים לרגליה?


כשראתה נעמי את שתי כלותיה, נעמי וערפה, בנות אצולה מואביות, עוסקות בינן לבין עצמן בלימוד הלכות גירות, היא הכירה בהן שמתלהב אצלן ניצוץ של אור היהדות ומשיכה לעם ישראל ותורתו, והתעוררות זו — ראתה נעמי — גדלה והולכת משעה לשעה, כל הזמן הן נושאות ונותנות ברוח זו ולא חדלו ולא הפסיקו מלדבר בענינים אלו, ניכר היה שהן מתקרבות מדיבור למעשה, וכי אין זה דיבור רק לשם התעסקות בשיחה פילוסופית, נעמי הרגישה כי ניצוץ האור גדל ועומד להתלהב ללהבה גדולה.

אז החליטה, איפוא, כי לאחר שתבחון אותן על אמיתות התעוררותן, תמהר ללכת אל מקום וסביבה טובה בהן מאיר אור ה' לכל הגויים, סביבה בה יש אווירה בריאה ומרעננת, סביבה שקדושת ה׳ חופפת עליו ויצוקה בו, מקום שבו השכינה פורשת כנפיה להכניס אף את הרחוקים, את הגרים הרוצים באמת ובכנות להתחבר אל ה', אל עמו ואל תורתו.

נעמי מיהרה לצאת משדי מואב למרות שרגליה יחפות היו, כל זאת על מנת שלא יהיה שום עיכוב, שלא יהיה שום הפסק. נעמי הלכה בזריזות ואף עברה על איסור יציאה חוץ לתחום יום טוב, כל זאת על מנת שלא להחמיץ את השעה הרצויה ושלא להפסיד את עת-הרצון וההתעוררות של שתי כלותיה, שלא תתקרר הגחלת שנתעוררה ונתלהבה אצלן.

נעמי הזדרזה להסתלק ממקום שיש לחשוד בו כי תשלוט בהן עין-הרע, ממקום שיש בו מפתים ומסיתים המגרים את היצר. נעמי מיהרה להתרחק ממקום הגלות הכל כך שנוא עליה, מקום שבו נגרם אסון לכולן, מקום בו מת בעלה ואף בניה - בעליהן של כלותיה. מקום המזכיר עוון, את צרות-העין של אלימלך על העניים, שלא הצליח להשתמט מן העונש המר.

נעמי מיהרה ללכת לבית לחם, שם, היא האמינה שהיא תוכל יחד עם רצונם העז של כלותיה לייסד את אבן הפינה למלכות בית דוד העתידה למלוך בישראל, ללא הפרעות מצד הסביבה. להיפך, בקרב העם היושב בציון יהיה קל יותר לכלותיה המואביות למצוא את הדרך העולה בית ה', את הדרך אל אור היהדות.

לימדונו חכמינו, כשאנו זוכים להתעורר ובקרבנו מקננים רצונות טובים, עלינו להיזהר שלא להחמיץ ולהפסיד את השעה, לא להתעצל ולדחות את קיומם למחר, אלא לרוץ, אפילו יחפים, אל המקום האופטימאלי בו נוכל לממש את שאיפותינו ורצונותינו הטובים. מקום בו שום דבר לא יפריע לנו להוציא אל הפועל את הרעיונות והדרכים לעבוד את השם ולהתקרב אליו יתברך יותר.

ישנם זמנים יפים בהם מתעוררות אצלנו השגות עליונות – שאיפות גדולות לדברים גדולים, אסור לנו להחמיץ אותם, אדרבה, עלינו למצוא את המקום הטוב ביותר, מבחינת סביבה חברתית, תנאים גשמיים וכו', על מנת ששום דבר לא יעצור אותנו מלממש את שאיפותינו הגדולות, אדרבה, סביבה שתתמוך בנו ותעודד אותנו לגדול מעלה מעלה בתורה, מדות ובדרך ארץ.


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
                    הוסף למועדפים I  הפוך לעמוד בית I  מפת אתר I  צור קשר