טפסים ומידע

 
 
 
 

מורשת קרב
דף הבית >> ארכיון פרשת השבוע >> מורשת קרב

  מאת: הרב אב"י זכריש


באחד מן הרחובות הראשיים שבמרכז העיר יושב נהג מתוח בתוך מכוניתו בנסיון נואש למצוא מקום חנייה. עוד סיבוב ועוד סיבוב, כלום! כל החניות מלאות עד אפס מקום. בצר לו, פונה הנהג לבורא עולם ו'סוגר עמו עיסקה' – אם אני מוצא מקום חנייה, מבטיח האיש, אני קורא שתי פרקי תהלים ותורם לצדקה 25 שקלים. אומר ועושה, תוך כדי המשך הסיבובים בנסיון נוסף למצוא לעצמו חניה, הוא מתחיל לומר: 'שיר למעלות...'. כשהוא עדיין באמצע אמירת הפרק, בזווית עיניו הוא קולט מאן דהוא ממהר אל רכבו, נכנס לתוכו, מתניע ומשלב הילוך אחורי – פנסי הרוורס דולקים...
מיודעינו הנהג מזדרז לסיים את אמירת פרק התהלים, ומיד הוא זועק כלפי שמיים: 'הקדוש ברוך הוא, לא לא! אני כבר לא צריך! מישהוא כאן כבר מפנה לי מקום חניה. תודה...'
זו היא אנקדוטה לחשיבה היומיומית שלנו.
 
"וּפַרְעֹה הִקְרִיב, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" [שמות י"ד י'] רש"י על אתר מביא את דברי חכמינו; 'ויצעקו' - תפשו אומנות אבותם. באברהם הוא אומר "אל המקום אשר עמד שם". ביצחק "לשוח בשדה". ביעקב "ויפגע במקום".
מה חפץ רש"י ללמדנו באמירה זו? וכי איננו יודעים שהאבות הקדושים הם שייסדו ותקנו לנו את סדרי התפלה?
 
כשאנו מתבוננים במעשי האבות – אברהם יצחק ויעקב, דעתנו נוטה לסבור שתפלתם הייתה מתוך הרחבה ויישוב הדעת. והאמת היא שאם נתבונן בפסוקים מהם למדים חז"ל סדר תפלה אצל האבות, תתאמת אצלנו סברה זו ונראה כי לא מתוך מצוקה, לחץ וצרה נעמדו האבות להתפלל את אותם תפלות. אפילו ביעקב אבינו, שנרדף על ידי עשו אחיו, כשנאמר 'ויפגע במקום ההוא' – שהתפלל, היה זה מתוך ההכרה שהכיר יעקב אבינו ע"ה: 'אפשר שעברתי במקום בו התפללו אבותי ולא התפללתי בו?!
 
אלא שכאן, בצעקת ישראל על הים, מעמידים אותנו חז"ל על טעותנו.
 
יהודי תמיד חי במצב של "מן המצר". כל אומות העולם נמסרו להיות מונהגים תחת הטבע והמזלות כמ"ש [דברים ד' י"ט] "וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וכו' אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹקֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם". וכמבואר שם במפרשים שאומות העולם מונהגים תחת המזלות ומערכות הטבע. לעומתם, כנסת ישראל – עם ישראל מונהגים בהשגחה אלקית עד שכל רגע ורגע שלנו תולה על בלימה "ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר".
כשעם ישראל עומד על הים, מאחור המצריים רודפים, מלפנים הים סוגר ומן הצדדים מדבר שורץ נחשים ועקרבים. למי הוא פונה? לבורא עולם – ויצעקו בני ישראל אל ה'. זו היא אומנות אבותינו אבות האומה הישראלית, לדעת שאין כל אפשרות לחיות ולנשום בלא השגחה תמידית מבורא עולם, ואם כך, מוכרחים אנחנו להתפלל ולצעוק אליו.
החכמה היא לדעת שכל המצבים שווים, זמני שלווה כזמני מלחמה, ימי שובע כימי רעב, מצב כנסת ישראל לא משתנה, תמיד אנו חיים תלויים על בלימה בהשגחה פרטית מאתו יתברך. אומות העולם, "אלה ברכב ואלה בסוסים", אבל אנחנו "בשם ה' נזכיר", תמיד בכל עת ובכל שעה.
אבותינו הקדושים – אבות האומה הישראלית, גם אם כאשר הם נגשו להתפלל לפני בורא עולם הם היו במצב כלכלי טוב, פנויים מדאגות, אמנם תפלתם הייתה מתוך הכרה והבנה אמיתית שגם ה'חיים הפשוטים' תלויים בהשגחתו הפרטית של הבורא יתברך, ולהתפלל לה' צריך לא רק בעת צרה.
 
ולמה עשה הקב"ה לישראל כך [להפחיד אותם על שפת ים סוף]? אלא, שהיה הקב"ה מתאווה לתפלתן. אמר ריב"ל, משל למלך שהיה בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו: בבקשה ממך, הצילני מיד הלסטים. שמע המלך והצילה. לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה, היה מתאווה שתדבר עמו ולא הייתה רוצה. מה עשה המלך? גירה בה את השודדים כדי שתצעק. כשבאו עליה השודדים התחילה צועקת למלך. אמר לה המלך; לכך הייתי מתאווה לשמוע קולך. כך ישראל כשהיו במצרים והיו המצרים משתעבדים בהם, התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה. לאחר שהקב"ה הוציאם משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, היה הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם נוספת ולא היו רוצים. מה עשה? גירה את פרעה לרדוף אחריהם. מיד, "ויצעקו בני ישראל אל ה'" באותה שעה אמר הקב"ה; לכך הייתי מבקש - לשמוע קולכם.
[ע"פ מדרש רבה שמות פרשה כ"א פסקה ה']
 
 

אם נפנים את הדברים אל לבנו פנימה ונבין שכל חיינו, כל הזמנים ללא יוצא מן הכלל, תלויים על בלימה ואין לנו אלא לקרוא בשם ה' ולהתפלל אליו, לא נצטרך להגיע למצב בו הקדוש ברוך הוא יגרה וישלח בנו את השודדים והחיות רעות על מנת שנצעק אליו.

 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
                    הוסף למועדפים I  הפוך לעמוד בית I  מפת אתר I  צור קשר