טפסים ומידע

 
 
 
 

חיים משוגעים, האמנם?
דף הבית >> ארכיון פרשת השבוע >> חיים משוגעים, האמנם?

  מאת: הרב אב"י זכריש

ביום בו נפטר אברהם אבינו ע"ה לבית עולמו, שב עשו מן השדה, בבית הוא פוגש את יעקב שהכין תבשיל עדשים לאביהם יצחק אבינו שיושב כעת ומתאבל. עשו מבקש מיעקב אחיו שילעיטנו מן 'האדום האדום הזה'. יעקב אבינו מנצל את ההזדמנות ומציע לעשו שבתמורה לתבשיל העדשים ימכור לו את דרגת הבכורה.

עשו מאזין בקשב רב להצעת יעקב אחיו, וכך הוא משיב לו; "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה".

חכמינו זכרונם לברכה מבארים שמאחורי המשפט; 'אנכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה' עמדה טענה כבדת משקל ואמיתית של עשו כלפי מעמד הבכורה שקיבל כבר בעת צאתו מרחם אמו לאוויר העולם.

טענתו של עשו הייתה כך; מצד אחד יש כאן מעלה גדולה מאוד – מעלת הבכורה הכוללת בתוכה אף את עבודת הכהונה לפני ה'. מצד שני, דווקא המעלה הגבוהה הזו מכניסה אותי לסיכונים 'מיותרים', הרי הרבה סייגים יש למשמש בכהונה לפני ה', אסור לו לפרוע את שערו, אסור לו לשתות יין וכו'. וכשאעבור על איסורים אלו הלא עונשי יהיה חמור.

ישב עשו וחשב על שני הצדדים הללו, עד שהגיע למסקנה בלתי נמנעת, לדעתו, שעדיף לוותר על מעלת הבכורה על מנת שלא להיכנס לצרות 'מיותרות'. נכון, אמנם הוא מפסיד מעלות גדולות, אולם יחד עם זאת הוא לא 'מסתכן' יתר על המידה בקרבה גדולה מידי לקדוש ברוך הוא.
האמת היא שפעמים רבות בחיינו, אנחנו רוצים להשתנות לטובה, אבל אנחנו פוחדים... ממה אנחנו פוחדים, אף אחד לא מאיים עלינו? אם נסתכל על עצמינו במראה נראה שהחשש מן השינוי לטובה נובע מהפחד 'שכשאני יהיה יותר טוב, זה ידרוש ממני יותר, ומי יודע אם אוכל לעמוד בזה?'

וכך, במשך חיינו ישנם אין ספור פעמים בהם אנו מעוניינים להשתנות, אולם הפחד מ'להיות טוב / צדיק יותר מידי (מחק את המיותר) פשוט משתק אותנו וגונז את תוכניותינו בפח האשפה הגדול ביותר באנושות. וחוזר חלילה.

עד מתי נהיה כבולים ומשותקים בגלל הפחדים הללו? מתי נצא ממעגל החרדה המשבש את תוכניותינו?

יש לי חבר ילדות מן העבר. בעצם, למה 'מן העבר'? כי היום הוא מאושפז בבית חולים לפגועי נפש. מצבו הנפשי, לא אֲלֵיכֶם, לא יציב. ביום מן הימים באתי לבקר אותו. השער הראשון של המחלקה בבית החולים נפתח, נכנסתי, ומיד אחרי הוא נטרק [בשביל שאף אחד לא יברח], שער נוסף, והגעתי אליו בשעה 'טובה', הוא היה נראה די רגוע [גם זה קורה למאושפזים בעל כרחם]. ישבנו, שרנו ודיברנו.

מבט חפוז בשעון הבהיר לי ששעת הביקור הסתיימה ועלי למהר לאסוף את ילדי הפעוטים הממתינים לי בסיום יום הלימודים שאחזיר אותם הביתה ואגיש להם ארוחה חמה.

פניתי לידידי משכבר הימים; 'שעה כ"כ נחמדה הסתיימה לה, עלי לשוב לביתי, בתקווה שבמהרה נוכל לשוב ולהתראות פעם נוספת'. הוא מסתכל עלי ושואל אותי; 'בעצם, למה אתה צריך ללכת?' תישאר כאן!' חייכתי במבוכה והסברתי לו שיש לי משפחה וחיים עצמאיים שממתינים לי בעולם שבחוץ. הוא מיישר אלי מבט ואומר לי; 'מה יש לך? תראה אותי עושה כאן "חיים משוגעים", אין לי דאגות, בעוד שעה קלה הארוחה תבוא עד לחדרי על מגש, אפילו לפנות את הצלחת לא אצטרך. לך, הוא אומר לי ישנם דאגות רבות; חינוך, משכנתא, ארנונה וכו'. בוא תשאר כאן נעשה יחד חיים משוגעים, בלי דאגות...'

בדרך, אני שואל את עצמי; 'אולי גם אנחנו [המחשיבים את עצמינו לאנשים שפויים] מתנהגים כאותו מאושפז שזה עתה יצאתי מחדרו. גם אנחנו פוחדים מלהיות צדיקים / טובים יותר מידי, כי זה יחייב אותנו יותר מידי' ובינתיים מה אנחנו עושים? "חיים משוגעים" במלוא מובן המשמעות.
 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
                    הוסף למועדפים I  הפוך לעמוד בית I  מפת אתר I  צור קשר